מחשבות מהקליניקה

אנו נמצאים עכשיו בימים שוברי שגרה
אין מסגרות חינוכיות ואנו לא יודעים מתי נחזור ליום יום הרגיל והמוכר שלנו.
כולנו ספונים בבתים, בחרדה מהאזעקות והטילים ולא יודעים מתי כל זה כבר יגמר.
בבית הילדים רב היום מחפשים מה לעשות ומתקשים להיות ולתפקד בתוך היום יום החדש
 
אחד הדברים הכי משמעותיים גם בימים ההזויים בהם אנו חיים כעת, היא השגרה.
 
שגרה לעיתים מרגישה כמו אסטרטגיה הורית. דרך לנהל התנהגות, לשמור על סדר ולהפחית כאוס. והיא אכן עושה את כל הדברים האלה. אבל עבור ילד עם ADHD, שגרה שנבנית נכון היא משהו בסיסי יותר מזה. היא מערכת תמיכה קוגניטיבית שמבצעת חלק מהעבודה המורכבת של המוח, כך שהמוח לא צריך לעשות אותה בעצמו.
 
למה מוח עם ADHD מתקשה בלי מבנה
 
כל החלטה, מעבר בין פעילויות, או פעולה שהילד צריך להתחיל ביוזמתו, דורשים מהמוח עם ADHD יותר מאשר ממוח נוירוטיפי. התחלת משימה דורשת תפקודים ניהוליים. לזכור מה מגיע אחר כך דורש זיכרון עבודה. מעבר מפעילות אחת לאחרת דורש גמישות קוגניטיבית. התמודדות עם תסכול בעקבות הפרעה דורשת ויסות רגשי.
 
אלו בדיוק התפקודים שה-ADHD פוגע בהם. לכן בוקר ללא מבנה צפוי אינו רק בוקר לא נוח. זהו בוקר שמבקש מהילד להפעיל במלוא הכוח את קבוצת הכישורים שהמוח שלו מתקשה בהם ביותר, עוד לפני שהיה לו זמן להתחמם, לחוות הצלחה כלשהי או להרגיש שיש לו שליטה על היום שלו.
 
שגרה משנה את כל התמונה. כאשר רצף של פעולות חוזר על עצמו מספיק פעמים, הוא הופך לאוטומטי. המוח כבר לא צריך להחליט מה מגיע אחר כך. הוא כבר לא צריך לייצר מחדש את המוטיבציה להתחיל. הוא פשוט מזהה היכן הוא נמצא בתוך דפוס מוכר וממשיך קדימה. העומס על התפקודים הניהוליים יורד באופן דרמטי. ומה שהיה פעם מאבק יומיומי הופך עם הזמן פשוט לבוקר רגיל.
 
טיעון החופש
 
יש התנגדות נפוצה לשגרות, גם אצל ילדים וגם אצל הורים, שכדאי לקרוא לה בשם. זה מרגיש כמו הגבלה. כמו כפיית לוח זמנים על ילד שגם כך מתקשה להרגיש שליטה.
 
אבל בפועל קורה בדרך כלל ההפך. ילדים עם ADHD שחיים בסביבה בלתי צפויה במיוחד אינם מרגישים חופשיים. הם מרגישים חרדה. הם נמצאים במצב מתמשך של אי ידיעה מה עומד לקרות בהמשך, נאלצים לקבל החלטות שאין להם את הכלים לקבל, ונכשלים בדברים שמעולם לא ניתנה להם הזדמנות אמיתית להתאמן עליהם.
 
שגרה נותנת לילד משהו שה-ADHD לוקח ממנו: החוויה של לדעת מה לעשות ולהצליח לעשות זאת. ילד שמתקדם בהצלחה בתוך שגרת בוקר אינו ילד שנשלט. זה ילד שמצליח, באופן עצמאי, בתחילתו של כל יום מחדש. החוויה הזו מצטברת. במשך שבועות וחודשים היא הופכת לבסיס שקט של אמונה עצמית, כזה ששום כמות של עידוד בלבד לא יכולה לבנות.
 
בניית שגרה שבאמת עובדת
 
 שמרו על זה חזותי
 
שגרות כתובות או מצוירות פועלות הרבה יותר טוב מהנחיות בעל פה עבור ילדים עם ADHD. כרטיס על מראת האמבטיה, רצף תמונות על דלת חדר השינה, טבלה פשוטה ליד דלת הכניסה, אלו אינם כלים לתינוקות. אלו תמיכות לזיכרון העבודה. הן מחזיקות את המידע מחוץ למוח, כך שהמוח לא צריך להחזיק אותו בזמן שהוא מנסה לבצע כל שלב.
 
 בנו את השגרה עם הילד, לא עבורו
 
שגרה שהילד עזר ליצור היא שגרה שהוא יהיה מוכן יותר לעקוב אחריה. שבו יחד וחשבו על השלבים. תנו לו לבחור את הסדר במקומות שבהם זה באמת לא משנה. תנו לו להחליט איך תיראה הטבלה. ככל שהוא ירגיש יותר בעלות, כך השגרה תהפוך למשהו שהוא עושה, ולא למשהו שעושים לו.
 
 התחילו קטן ועגנו להרגלים שכבר קיימים
 
השגרות המצליחות ביותר נבנות סביב דברים שכבר קורים באופן עקבי: קימה בבוקר, ארוחות, צלצול בית הספר, חזרה הביתה או שעת השינה. חיבור הרגלים חדשים לעוגנים קיימים יעיל הרבה יותר מאשר ניסיון לבנות מבנה מאפס. אם הילד שלכם נכנס הביתה באופן קבוע בשעה 15:30, זהו עוגן טבעי לחטיף אחרי בית הספר, להפסקת תנועה קצרה, ואז לשיעורי בית. השגרה צומחת מתוך מה שכבר קיים.
 
 צפו להתנגדות לפני שתגיע ההיענות
 
כל שגרה חדשה תיתקל בהתנגדות בשבוע עד שבועיים הראשונים. זה לא סימן שהיא לא עובדת. זה סימן שהמוח עדיין מחליט אם להפוך אותה לאוטומטית. עקביות בתקופה הזו היא הכול. שגרה שמתרחשת שבע פעמים מתוך עשר יוצרת הרגל חלש. שגרה שמתקיימת בכל יום ללא יוצא מן הכלל יוצרת הרגל חזק. עדינות ונחישות יחד במשך שבועיים עושות את כל ההבדל.
 
 חגגו את השגרה, לא רק את התוצאה
 
כאשר הילד שלכם משלים שגרה באופן עצמאי, ציינו זאת. לא באמצעות שבחים מוגזמים, אלא בהכרה מדויקת: “התארגנת הבוקר לגמרי לבד, בלי אפילו תזכורת אחת. שמתם לב לזה?” סוג כזה של תשומת לב בונה אצל הילד דימוי עצמי של מי שמסוגל לנהל את עצמו. וזה בדיוק העניין.
 
 התרגיל המעשי של היום
 
השבוע בחרו שגרה אחת להתמקד בה. רק אחת. שגרת הבוקר, השגרה אחרי בית הספר, או שגרת השינה, שבה כבר התחלתם ביום 8.
 
שבו עם הילד שלכם ומפו אותה יחד. מהם השלבים? באיזה סדר הם מופיעים? כתבו או ציירו אותם, הדפיסו את לוח הזמנים למטה, והניחו אותו במקום שבו הילד יראה אותו בדיוק ברגע שבו הוא צריך אותו.
 
לאחר מכן התחייבו להפעיל את השגרה בעקביות במשך שבועיים לפני שאתם מעריכים אותה מחדש. לא שבועיים מושלמים. שבועיים עקביים.
 
הבית בסיפור הראשון לא הגיע לשם בן לילה. הוא הגיע לשם דרך שבועיים סבלניים של חזרה על אותו רצף שוב ושוב, עד שהמוח הפסיק להילחם בו. גם אתם יכולים להגיע לשם.
 
אם הילד שלכם מתנגד לשגרה השבוע, נסו לא להתווכח על כך. פשוט חזרו לטבלה. “מה הטבלה אומרת שמגיע עכשיו?” מוציא את מאבק הכוחות מהרגע עצמו ומעביר אותו למקום ניטרלי.